<h1>ספר החינוך מצוה ר"נ</h1>
<h2>דף סה:</h2>
שלא לעונן, שנאמר [ויקרא י"ט] ולא תעוננו, ופירוש הענין כמו שאמרו בספרא שהוא לשון עונה, כלומר שלא נקבע עונות לומר שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני ויצליח כל העושה אותו באותה שעה, והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה הענין בסדר שופטים דכתיב שם [דברים י"ח] לא ימצא בך וגו' מעונן. ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ס"ה ע"ב] מעונן זה האוחז את העינים. וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחובר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל עניינים של פלא, כלומר דברים שהם חוץ מן הטבע כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים, ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בעניינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן, ולוקין עליו. ואף על פי שאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כישוף ממש, שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר [שמות כ"ב] מכשפה לא תחיה, וקימא לן דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו.
משרשי המצוה מה שכתבנו בלאו דמנחש סמוך לו. ועוד הפסד גדול מאד נמצא בזה לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים העניינים הנמנעים בתכלית המניעה איפשריים ויערב לרעותם לקבל הנמנע והיותו איפשר מבלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סבה רעה לכפור בעקר והכרת נפשם, והבין זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות. ונוהגת איסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות חייב מלקות, והאיש השואל אל היודע אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד עד שיכוין פעולתו אל העת הידועה ויעשה מלאכתו בה ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה.
